היצירה שואבת השראה מסיפור מסתורי ומרגש מחודשיו האחרונים של פרנץ קפקא, שפגש ילדה שאיבדה את בובתה והחל לכתוב לה מכתבים בשמה. בבלט זה, הבובה קמה לתחייה ויוצאת למסע אזוטרי מסביב לעולם, חוצה יבשות ותרבויות, כאשר כל צעד חושף בפניה עלילות של הרפתקה וקסם. קפקא, שחלם על ארץ ישראל אך מעולם לא ביקר בה, מוצא את דרכו לירושלים באמצעות הבלט, שהופך את כתב ידו לדמות חיה ורוקדת. דמות זו, שייתכן והיא כתב היד שניצל בידי מקס ברוד, שבה ומופיעה בפרשנותם של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג....
היצירה שואבת השראה מסיפור מסתורי ומרגש מחודשיו האחרונים של פרנץ קפקא, שפגש ילדה שאיבדה את בובתה והחל לכתוב לה מכתבים בשמה. בבלט זה, הבובה קמה לתחייה ויוצאת למסע אזוטרי מסביב לעולם, חוצה יבשות ותרבויות, כאשר כל צעד חושף בפניה עלילות של הרפתקה וקסם. קפקא, שחלם על ארץ ישראל אך מעולם לא ביקר בה, מוצא את דרכו לירושלים באמצעות הבלט, שהופך את כתב ידו לדמות חיה ורוקדת. דמות זו, שייתכן והיא כתב היד שניצל בידי מקס ברוד, שבה ומופיעה בפרשנותם של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג.
כתב היד נע, משוחח עם הרקדנים ונכנס לדיאלוג עדין עם הווידאו-ארט השזור בכוריאוגרפיה. צללים והקרנות מזנקים מעבר לשולי המסך והופכים לחלק מהמרקם החי של המופע, לצד הבובות, שכל אחת מהן מהווה חידה פילוסופית זעירה או אות הממתינה להתחבר למילה. קווי הריקוד – לולאות, נפילות ועצירות חדות – מדויקים כמעט מתמטית, אך מותירים מקום למקריות, בדומה לאותיות שבהן שגיאת כתיב הופכת לחלק מהמשמעות.
הבובה משוטטת בעולם מוכר ומשונה כאחד. בהולנד, ילדות בכובעים ובקבקבי עץ מקישות ריקודים לצלילי "השעון הסינקופי" ודמותו של ואן גוך מופיעה עם זר חמניות. המסע ממשיך לארגנטינה, ארץ הטנגו, שבה "אובליון" ו"ליברטנגו" רושמים אלפבית של תשוקה. הסצנה היפנית היא סופה של מניפות, חרבות ואידיאוגרמות, שבה תנועה ומוזיקה אורגות טקסט חסר מילים. בפינאלה, המתרחש בירושלים, קפקא נותר לבדו בעוד כל המסעות, המכתבים, החיפושיות והחמניות מתמזגים לזרם אחד.
הכוריאוגרפיה של נדיה טימופייבה ומרטין שונברג היא שנונה, מדויקת ומטאפיזית. עיצוב הבמה והתלבושות של אינה פולונסקי, יחד עם הווידאו-ארט של נטליה וולקובה, מעניקים ליצירה קלילות ואבסורד מוזיקלי. המוזיקה, ובעיקר "טיטאן" של מאהלר, מהווה את אחד הגיבורים המרכזיים של היצירה.
